1987 (Everest) 2009 (Anapurna) 2015 (Earthquake)

נפאל אהובתי - הרעש לאור חוויות המטיילים

כמו ישראלים רבים נפאל וההימלאיה קסמו לי מאז התחלתי לחרוש את הגלובוס. מסעי הראשון לגג העולם היה הטרק למחנה הבסיס של האוורסט, 1987, והשני לטרק סובב האנאפורנה ב-2009. כל אחד מהם היה חוויה בלתי נשכחת, המאפשרת לי להבין טוב יותר את זירת שני האסונות שהתרחשו בנפאל לאחרונה: סופת השלגים באנאפורנה לפני שנה, ורעידת האדמה הקטלנית שארעה ביום שישי.

לכתבה על רעידת האדמה בנפאל בקשו ממני לכתוב ל"מודיעין ניוז" קצת רקע על הטרקים שעשיתי באוורסט ובאנפורנה http://en.calameo.com/read/002832227ec636211ed00 22-26 עמודים

אך יש לי ערוץ נוסף לנפאל - השפה הבינלאומית אספרנטו. בביקורי השני בנפאל התארחתי אצל דוברי אספרנטו בקטמנדו, שכעת מעדכנים את קהילת דוברי האספרנטו בעולם במצב בנפאל בזמן אמת, קצת לפני העידכונים הרשמיים. כותב היום (יום ב) ידידי הנפאלי Pradip Ghimnire:

כעת המצב הולך ומתבהר. בקטמנדו החיים מתחילים לחזור לשגרה אבל מזג האוויר הגרוע עכשיו יורד גשם בקטמנדו) מקשה. חופו של הנהר בקטמנדו עדיין מלא בגופות. עם זאת,
אנשים רבים עדיין שוהים באוהלים, וגם אני. כמו כן עדיין לא הצליחו לעזור
  לקורבנות במקומות מבודדים אליהם לא ניתן להגיע במכוניות. בחלק
  מהמחוזות ההרריים כל הבתים נהרסו, אנשים נשארים תחת שמים ללא
  מזון ובגשם. המצב נורא כאן.מספר הרוגים עולה על 4000 [ההערכות הרשמיות עומדות על 3000]. כעת מנסים להציל את פצועי המפולת באוורסט. שם נהרגו 18 בני אדם ובקטמנדו יותר מ 1000.

המסע לאוורסט

הרומן הפרטי שלי עם נפאל וההימלאיה החל בשנת 1987. לרגל כנס מדעי בהודו, החלטתי להגשים את חלומם של צעירים והרפתקנים רבים, לטפס על ההר הגבוה ביותר בעולם. כמובן שלא עד לפסגתו - לכך נחוצים כישורים וציוד מיוחדים, קבוצה גדולה והרבה כסף. הטרק המקובל הוא "רק" עד ל Kala Patar –  האבן השחורה, גבעת סלע שחור המשקיפה על ההר הגבוה בעולם, מחנה הבסיס במסלול המפורסם לאוורסט-bazkampo, בגובה של 5.500 מ '. שם בדיוק ארעה מפולת השלגים שקברה מחצית מהאוהלים במחנה הבסיס. מטיילים רבים מתחילי את הטרק בגירי – שאליה ניתן להגיע ברכב, אולם מחוסר זמן, אני בחרתי את הדרך המהירה יותר: לטוס לכפר לוקלה (Lukla), חיסכון בשבוע של הליכה מהכפר גירי, שבסוף הכביש בעמק קטמנדו. "שדה התעופה" של לוקלה הוא לא יותר מרצועת דשא קצרה שמסתיימת בעמק תלול, ולעתים קרובות סגורה בשל מזג אוויר גרוע. לוקלה ממוקמת בגובה של 2,000 מ ', כך שעד סוף הטרק יש צורך לטפס יותר משלושת אלפים מטרים.
בהתרגשות נכנסתי לאזור הקסום של סגרמטה – זהו שמו של הר האוורסט בשפת השרפה המקומית, , שמשמעותו "מצח השמים". שם מקומי נוסף של הר האוורסט הוא Chomolung שבשפה הטיבטית פירושו "אם העולם". הטרק עובר לאורך עמק הנהר Dudh-Közi ("נהר חלב ') לצבע של המים כחול חלבי (בשל המינרלים בקרחון שממנו הוא נובע). הנתיב חוצה פעמים רבות את הנהר על גבי גשרים תלויים ולעתים עובר בכפרים מעניינים. הראשון והגדול ביותר מביניהם נקרא נמצ'ה בזאר בגובה של 3,000 מ '. ואכן זה שוק אזורי גדול שבו חייבים לנוח יום או ימים, כדי לאפשר לגוף להסתגל לגובה. שם פגשתי קבוצה אמריקנית והצטרפתי אליה. באופק נראות כבר הפסגות המושלגות והמרשימות שבהן Amadablan וLotze . גבוה יותר מנמצ'ה בזאר אתה חייב להתקדם בזהירות: לא יותר מ -500 מטר גובה בכל יום, כדי למנוע מחלת גבהים. בגובה של 4,500 מ מגיעים למנזר הגדול Tengobche, שבו ניתן לבקר ולקבל ברכה בודהיסטית של  המנזר. כאן האויר כה דליל שיש בו רק מחצית מכמות החמצן בגובה פני הים, והגוף מתעייף במהירות. החלק האחרון של השביל מטפס במתינות לאורך הקרחון קומבו. לבסוף, שבוע לאחר היציאה  מלוקלה, הגעתי לKala Patar גבעה שיש ממנה תצפית טובה על האוורסט. רק 300 מטרים מעל הרמה שמסביב, אבל הטיפוס קשה מאוד, כאילו היו הרגליים עשויות עופרת ... מפסגת Kala Patar כמעט נוגעים בפסגת ההר הגבוה ביותר בעולם; אך הוא אינו מרשים כלל - לא נראה גבוה בהרבה מסביבתו, ובסתיו הוא נראה כמעט קירח, ללא מעטה השלג היפה הלבן שיש לחלק משכניו. התחלתי בירידה של  3,000 מטר - חזרה ללוקלה, שנמשכה יומיים ארוכים ומעייפים, וגרמה לכאבי ברכיים הנקראים ""sahib knee (ברך האדון)  בפי השרפה המקומיים, רמז לתיירים שאינם מוגלים לירידה הארוכה: החבר הכי טוב שלי בירידה היה ... מקל ההליכה שעוזר להוריד את העומס מהברכיים. כשהגעתי ללוקלה לטיסה חזרה לקטמנדו נאלצתי להמתין למטוס בשל תנאי מזג אויר גרועים שלא איפשרו לנחות שם. חיכיתי יחד עם מאות מטיילים ורק מעטים ברי מזל מצאו מקום במטוס הראשון שהגיע אחרי ארבעה ימים. טיסה של מחצית שעה הביאה אותנו לקטמנדו. לפני שעזבתי בדרך לכנס שלי בהודו שמעתי שבמערב נפאל יש עוד מסלול מפורסם, ארוך ויפה, סביב ההר Anapurna. זהו טרק מקסים הנמשך 2-3 שבועות והוא אחד מהטרקים היפים והמגוונים בעולם. מיד החלטתי לחזור לנפאל כדי לחוות גם את הטרק הזה.

ההקפה האחרונה של האנאפורנה

עברו 25 שנים עד שנקרתה לי ההזדמנות להגשים את החלום. שוב השתתפתי בכנס בהודו, הפעם בעיר כלכותה, למרגלות הרי ההימלאיה המזרחיים. הטרק מתחילה ליד העיר פוקרה, הנמצאת כמאתיים קילומטרים ממערב לקטמנדו. המסלול עובר דרך עמקים ירוקים עם טרסות האורז. טיפסתי בשבילים העתיקים בין כפרים, דרך הנופים המשתנים כל הזמן, עד לכפר הגדול מנאנג. לא פחות מרשים מהיופי הנופי הוא המגוון האתני. השביל מתפתל דרך כפרים רבים, והמטיילים נאלצים לחלוק אותו עם שיירות חמורים עמוסות. קירות סלע ונחלים שוצפים מבודדים את הכפרים ושומרים על ייחודם האתני והתרבותי: מגדלי האורז בכפרים שבעמק,

Besisahar ו-Chame מאוד שונים מרועי עדרי היאקים הטיבטים בגבעות של מנאנג ומוסטאנג ומהנזירים במנזרי העיר הקדושה מוקטינאת. באחד הכפרים ראיתי בית ספר. נכנסתי ושוחחתי מעט עם המורה ואף ישבתי עם התלמידים לתמונה משותפת. אמר שהם זקוקים לתרומות לקנית אביזרי לימוד. תרמתי ורשמו את הפרטים במחברת. הצצתי ברישומים: התרומה הקודמת היתה מספר חודשים קודם לכן. מנאנג הוא כפר גדול בגובה של 3500 מ ', הבסיס למעבר ההרים המאיים Thorong-La, בגובה של 5.420 מטר בין הפסגות המושלגות בגובה של מעל שמונת אלפי מטרים של הרי האנאפורנה וה Daulaghiri. בעליה למעבר הרים זה ארע אסון סופת השלגים לפני כשנה. העליה בת כאלף מטרים מן הגסטהאוז האחרון מושלגת באביב והולכת ונעשית קשה עם הגובה. כאשר חשבתי שלא אוכל יותר להמשיך נראה הפס עם השלט ודגלי התפילה המברכים את המגיעים. אך בכך לא תמו הקשיים: עדיין חייב לרדת כאלף וחמש מאות מטרים במדרון תלול ומושלג עד לעיר הקדושה Muktinath. עיר צליינים זו מלאה בנזירים ומקדשים. מצפונה נמצאת הממלכה המסתורית האסורה מוסטאנג, שעד היום יש לשלם אגרת כניסה של מאות דולרים כדי לבקר בה. במרחק יום הליכה נוסף וירידה של עוד אלף מטרים נמצאת בירת המחוז ונמל התעופה Jomsom, אליו ניתן להגיע בטיסה של חצי שעה מפוקרה. אולם החוויה המיוחדת ביותר טרק האנאפורנה היא התחושה שמתחת לפסגות המלכותיות נעצרת זרימת הזמן. רכסי ההרים מגלים את אוצרותיהם האמיתיים רק ​​למי שמגיע אליהם לאט, ברגל, באופן המסורתי דרך הנתיבים העתיקים. השתיקה השלווה של הפסגות המושלגות, או רעם הנחלים השוצפים דרך העמקים העמוקים ממלא את נשמתך להערצה, שלווה ותחושה של נצח, כמו גם דגלי התפילה הצבעוניים המתנפנפים ברוח וסיבוב גלגלי התפילה החוזרים עד אינסוף על המנטרה המונוטונית של של הנזירים:- - אום-מאני  פאדמה-הום. עוד אי מקסים של שקט ושלווה ונופים מדהימים של פסגות הוא מחנה הבסיס לטיפוס לפסגת האנאםורנה, המוקף רכס מושלג מכל הכיוונים ומגיעים אליו אחרי טרק נוסף של מספר ימים.
אבל השלווה והשקט של טרק האנאפורנה, הנצחיים לכאורה, הולכים ונעלמים תוך שהם מפנים את מקומם לשאון הקידמה. במהלך השנים האחרונות, דרכים חדשות הולכות ונבנות לאורך העמקים התלולים. מטיילים כבר לא צריכים להתחיל את הטרק סובב האנאפורנה בן מאתיים הקילומטרים-מכביש קטמנדו-פוקרה בכפר הגדול Besisahar. מזה כמה שנים ניתן להגיע בג'יפים לכפר Kudhi, עשרה קילומטרים צפונה, ולאחרונה עוד עשרים קילומטרים נוספים לעיירה Jegat. גם בחלקים אחרים של הטרק המסורתי כבר אפשר לעבור באופנועים ורכבי שטח, כגון הכביש בין הכפרים פיסאנג ומנאנג, ובקרוב תושלם דרך ג'יפים המחברת את Muktinath המבודדת, בגובה של 3,800 מטר, עם עם סוף המסלול, בכפר בני, על הכביש הראשי לפוקרה. בחלקים של הטרק נשמע רעש האופנועים ורכבי השטח, שמתחרה עם צילצול פעמוני שיירות החמורים. הדרכים החדשות מתווספות למינחת המטוסים בJomsom, הפועל מזה שנים רבות, ומאפשר למטיילים רבים לקצר את הטרק בשבוע. הכפרים ההרריים כבר לא יהיו איים מבודדים של שלווה. המסתורין והשלווה ייעלמו יחד עם הטרקרים המסורתיים. אותם יחליפו את התיירים המודרניים, אלה שמגיעים במטוס או באוטובוסים ממוזגים, ומספקים בטרק שבין שדה התעופה או תחנת האוטובוס והמלון היוקרתי. את התקדמות והתפתחות לא ניתן לעצור, וכנראה גם לא צריך. הם מזרזים את הגעת המודרניזציה והפיתוח ומקלים על חייהם של התושבים המקומיים, אבל גם מבשרים סופו של הטרק סובב האנאפורנה.